פסק-דין בתיק ת"א 11976-09

1.                  התובעים 1-2 (להלן: "התובעים") טוענים שהנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הוציא מידם כספים במירמה בכך שחתם עימם בחודש פברואר 2009 על הסכם להעברת זכויות בחנויות בדיירות מוגנת שבבעלות הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת" או "הפטריארכיה"), נטל מהם מכח ההסכם כספים בסכום העולה על 90,000$, ולא העביר לידם את הנכס ואף לא השיב את הכסף. התובע 3, שחתם ביום 2.8.09 על הסכם שותפות עם התובע 1 ביחס לנכסים מושא התביעה, הצטרף אף הוא לתביעה כדי למנוע הכרעות סותרות. הנתבע טוען שלא היו דברים מעולם: הסכם לא נחתם וכספים לא הועברו לו, והוא כלל אינו בעל הזכויות בנכס. הפטריארכיה, ששורבבה לתביעה בטענה לפיה יתכן שעשתה יד אחת עם הנתבע, טענה שלא ידוע לה דבר על הסכם מעין זה, ולא ניתן היה לערוך הסכם כלשהו שלא בהסכמתה ובאישורה.

2.                  בקצירת האומר יובהר כי על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהירים נחתם בחודש פברואר 2009 הסכם בין התובעים 1-2 לנתבע. הצדדים להסכם (שצורף כנספח א' לתצהירים המתוקנים; להלן: "ההסכם") הם, על פי הרשום בו, התובעים 1-2 ו"הפטריארך ארמון". על פי ההסכם הושכרו לתובעים שתי חנויות ומחסן בדיירות מוגנת ובתשלום חודשי של 250$. כן נרשם בהסכם, שאינו נושא תאריך, שהתובע 1 שילם לפטריארכיה סכום של 41,000$ באמצעות הנתבע "אשר שולם דמי שכירות של החנויות עבור ששה שנים מראש" [כך בתרגום שהוגש - נספח ב' לתצהירים]. עוד נרשם בהסכם שלחנויות נוספה חלקת קרקע בשטח של 3 מ"ר בשכירות בסכום של 1,200$. ההסכם נערך כולו בערבית. על ההסכם מתנוססות חתימות בערבית של התובעים ושל הנתבע, וחתימות באותיות לטיניות בשם Armen ובשם Pacrad. ההסכם אינו נושא תאריך או חותמת של הפטריארכיה, ולא נרשם בו היכן מצויים הנכסים (למעט אמירה כללית בפתח ההסכם לפיה מדובר ב"עיר העתיקה רחוב מנזר הארמנים").

3.                  על אף הסכום שננקב בהסכם (41,000$) טענו התובעים שבפועל שולמו לנתבע סכומים של "למעלה מ- 90,000$" (סעיף 5 לתצהיר התובע וסעיף 4 לתצהיר התובעת). התובע טען בעדותו ששילם "בערך 50,000$" לאחר חתימת ההסכם (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 13) ולאחר מכן טען ששילם "91,025$" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 26-27) ואילו התובעת טענה בעדותה, על אף האמור בתצהירה, ששולם "בדיוק 91,000$" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 5-6; להסבר התמוה שנתנה לעניין זה, בפרט על רקע טענת בעלה כי כל הסכומים שולמו בדולרים, ראו שם, בשורות 7-8). כפי שיובהר להלן, אף לא אחת מגרסאות זו תואמת לעדויותיהם. מכל מקום, לשיטתם פנו לנתבע בדרישות להעביר את החנויות, אולם אלה הושבו ריקם. הנתבע סירב גם להשיב את הכספים. שני התובעים גם יחד הבהירו בעדויותיהם שלא פנו לפטריארכיה בעניין זה, אלא שעובדה זו לא מנע מהם לתובעה בטענה שעשתה יד אחת עם הנתבע בנסיון להונותם.

4.                  הנתבע, כאמור, טען שלא חתם מעולם על הסכם הנוגע לחנויות. על פי גרסתו מחזיקה משפחתו בחנות אחת בדיירות מוגנת, כאשר הדיירים המוגנים כיום הם אביו החולה ודודתו (סעיפים 6-7 לתצהירו; סעיפים 2-3 לתצהיר דודתו). החנות מצויה בבעלות הפטריארכיה. לשיטתו התובענה כולה אינה אלא נסיון הונאה של התובעים, והוגשה על אף שהוא השיב ריקם כל פנייה של התובע בנסיון למכור בחנותו עתיקות או לרכוש את הזכות לדיירות מוגנת בחנות (סעיף 13 לתצהירו). הוא הבהיר שהחתימה על ההסכם, הנחזית להיות חתימתו, אינה אלא זיוף (סעיף 27 לתצהירו). הנתבע והאב פאקראד, נציג הפטריארכיה שהעיד מטעמה, הבהירו בתצהיריהם שלא ניתן להעביר זכויות בנכסים של הפטריארכיה ללא אישורה. האב פאקראד הוסיף והבהיר שהפטריארכיה אינה עורכת הסכמים כלשהם בשפה הערבית, אלא באנגלית בלבד (סעיף 12 לתצהירו), וכי החתימה על ההסכם הנחזית להיות חתימתו אינה כזו, וגם החותמת אינה שלו או של הפטריארכיה (סעיף 11 לתצהירו). בעדותו הבהיר שכל חוזה מטעם הפטריארכיה נושא חותמת וחתימה של הפטריארכיה (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 24-25), וכי מאז ומתמיד היה צורך בחתימה ובחותמת של הפטריארכיה (עמ' 43 לפרוטוקול, שורות 25-26). ב"כ התובעים טען בסיכומיו שמדובר בטענה שלא הועלתה קודם לכן, ולא הוכחה. דא עקא שניתן ללמוד על טענה זו מסעיף 11 לתצהיר האב פאקראד, וניתן למצוא לה תימוכין הן ביפוי הכח שצורף לכתב ההגנה והן בהסכם השכירות המוגנת שנערך עם סבו של הנתבע ביום 20.9.1953 וההסכם הנוסף מיום 6.11.1990 (שצורפו שניהם לתצהיר הדודה), הנושאים כולם חתימה וחותמת גדולה וברורה של הפטריארכיה. יוער שהסכמים היסטוריים אלה ערוכים בשפה האנגלית, ואף בכך יש משום תמיכה לטענות הפטריארכיה.

5.                  לנוכח המחלוקת הקוטבית בין הצדדים הגישו הצדדים את ראיותיהם. סיכומי הצדדים הוגשו בתוך פרק זמן קצר והושלמו כבר עתה, ולפיכך אין כל מניעה מלבחון את טענות הצדדים לגוף העניין.

האם הוכחו טענות התובעים?

6.                 כפי שיובהר להלן נפלו בגרסאות התובעים סתירות רבות ומגוונות. לאלה ניתן לצרף את התהיות העולות מהפרשה כולה, בפרט שעה שאין מחלוקת שהתובע הוא בעל חנות עתיקות זה שנים רבות ועדיין מנהל את עסקיו, ואין הוא הדיוט חסר כל הבנה בעסקים; ואת העולה מההסכם עצמו.

ההסכם והנסיבות האופפות את כריתתו

7.                  מנוסח ההסכם, וכן מתיאור התובעים את הנסיבות שאפפו את כריתתו, עולות תהיות וסתירות שונות המאירות באור קודר את האפשרות שאכן נכרת הסכם מעין זה בין הצדדים. אלה יפורטו להלן.

8.                  מעדויות התובע ועדיו עולה שרכשו את זכויות הדיירות המוגנת בשתי חנויות ומחסן. התובע, רעייתו ונכדו העידו כולם שמעולם לא ראו את החנות השניה או את המחסן, מאחר והחנות השניה היתה סגורה בכל פעם שהגיעו למקום והמחסן מצוי מהצד האחורי של הנכס (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 24 - עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 1; עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 3-12; עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 5-10). מכאן שלשיטת התובעים נחתם הסכם על העברת זכויות בנכסים על אף שלא היה ידוע להם כלל מה גודל הנכס המושכר ומה מצבו. גם ההסכם אינו אומר דבר וחצי דבר בנוגע לגודל הנכס, וכאמור - אף לא בנוגע למיקומו המדוייק. אומנם לשיטתם די באמירה שמדובר בחנות ברחוב מנזר הארמנים, אלא שעיון בהסכם שנחתם בין סבו של הנתבע לפטריארכיה ביום 20.9.53 (נספח לתצהיר הדודה) מעלה שקיימת הגדרה ברורה לחנות - "חנות מספר 32 ליד שער ציון, העיר העתיקה, ירושלים" (הפרטים נרשמו בתחתית העמוד הראשון להסכם, באנגלית).

9.                  התובעים טענו שלא פנו לפטריארכיה, לא ביקשו שהנתבע יציג לעיונם את הסכם השכירות שלו עם הפטריארכיה כדי לבדוק אם יש לנתבע זכויות בנכס ומה טיבן ולא בדקו בכל דרך אחרת אם הוא בעל זכויות בנכס (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 8-14). ההסכם,כאמור, דן בהעברת זכויות תמורת תשלום של 41,000$, ועל אף זאת טוענים התובעים ששילמו סכום של "למעלה מ- 90,000$" או אולי 91,000$ "בדיוק" עבור הנכסים, ללא כל הסבר מכח מה ועבור מה שולם סכום זה, שזכרו לא בא בהסכם. לא למותר לציין שמההסכם עולה לכאורה שהסכום כלל תשלום עבור שש שנות שכירות, אולם מדברי התובעים עולה שכל הסכום נועד לרכישת הזכויות.

10.             כאמור, ההסכם נערך כולו בשפה הערבית. הנתבע טען שחתימתו על ההסכם זוייפה. בסיכומיהם שבו התובעים בלשון רפה על הטענה לפיה היה על הנתבע להוכיח שחתימתו זוייפה (פסקה 41 לסיכומיהם). טענה זו יש לדחות. כידוע, שעה שצד לתובענה מכחיש שחתימה הנטענת להיות חתימתו נחתמה על ידו, מועבר הנטל להוכיח את אמיתות החתימה אל כתפי הצד שכנגד (ע''א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ''ד לד(2) 309, 312 (1979); ע''א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240, 261 (1993); ע''א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ''ד נ(1) 499, 504 (1996); ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון הורוביץ, מיום 15.3.11, בפסקה 6 לפסק-הדין). גם הגיונם של דברים תומך בקביעה זו. אם אינך אומר כן נמצא כי בכל עת בו מוגש מסמך הנחזה למזוייף מוטלת על הצד שחתימתו זוייפה, לטענתו, לשאת בעלויות הוכחת הזיוף, ובלשון העם "להוכיח שאין לו אחות". על פני הדברים מסקנה מעין זו אינה סבירה, ואף מעודדת זיופים לרוב. מכל מקום, די בכך שהתובעים לא עשו דבר כדי להרים את הנטל לפיה זוייפה החתימה כדי לקבוע שהוכח שהנתבע לא חתם על ההסכם.

11.             אם לא די בכך הרי שחוות-הדעת הגרפולוגית מטעם הנתבעים קבעה שהחתימה הנחזית להיות של הנתבע נחתמה על ידי אותו אדם שכתב את ההסכם כולו. הגרפולוגית נחקרה על חוות-דעתה, אולם בעניין הזהות בין כותב ההסכם וחותם החתימה לא הופנתה אליה שאלה כלשהי. היא הבהירה כיצד בחנה את החתימות ואת כתב היד וערכה את ההשוואה (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 25 - עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 2) והסבריה היו משכנעים. למעשה, מהגדלת הכתוב והצבעה על המאפיינים הדומים (נספח 4 לחוות-הדעת) ניתן להתרשם מהדמיון בכתב היד בין ההסכם והחתימה. התובעים העידו שניהם גם יחד שההסכם נערך כולו בכתב ידה של התובעת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 10-11; עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 12-15). מכאן המסקנה שהחתימה הנחזית להיות של הנתבע נחתמה על ידי התובעת. לכך יש להוסיף את קביעת הגרפולוגית, שגם היא לא נסתרה כלל, ולפיה גם החתימה בשם Armen וגם החתימה בשם Pacrad נחתמו על ידי אותו אדם. מאחר והוכח שהתובעת היא שחתמה בשם הנתבע, מתבקשת לכאורה המסקנה כי חתמה גם בשם האחרים.

12.             התובע טען שהסיק מנוכחות הנתבע בחנות כי הוא בעל הזכויות בנכס (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 13-14). טענה זו נשמעת תמוהה למדי כאשר היא באה מאדם רב נסיון, שהוא עצמו בעל חנות ובחנותו עובדת רעיתו הנוכחית שאין לה כל זכויות בנכס (שם, שורות 17-26). נראה שהמעט שניתן לצפות מאדם הרוכש זכויות בנכס הוא לבצע בירור מינימלי כלשהו בנוגע לטיב הזכויות בהן מחזיק המוכר, ולשאלה אם הוא בעל הזכויות היחיד. על כל פנים, בהינתן העובדה שהתובעים רכשו, לשיטתם, חנות ומחסן שהיו סגורים ולא פעילים, אין אלא לתהות, אפילו לשיטת התובע המניח שהמפעיל את הנכס הוא בחזקת בעל הזכויות בו, כיצד יכול היה התובע לסבור שלנתבע נכסים נוספים אלה, כאשר אלה לא הופעלו על ידו; ולהניח כן מבלי לפנות לבעלי הנכס או לבחון את מצב הזכויות בכל דרך אחרת.

13.             מעדות התובע, דודתו ועדות האב פאקראד עולה שלמשפחת הנתבע חנות אחת בלבד בדיירות מוגנת (סעיף 4 לתצהיר התובע; עדות האב פאקראד בעמ' 44 לפרוטוקול, שורות 3-4; עדות הדודה בעמ' 53 לפרוטוקול, שורות 11-14). לא הוכח אחרת בכל דרך שהיא. דומה שכל רוכש נכסים באשר הוא היה טורח לברר עובדה זו מבעוד מועד, ולא משלם סכום עתק תמורות זכויות בנכסים מבלי לברר את מערך הזכויות הנוגע להם.

14.             אין מחלוקת שההסכם נושא מספר תעודת זהות שאינו של הנתבע (סעיף 10 לתצהיר התובע וסעיף 8 לתצהיר התובעת). בכתב התביעה טענו התובעים בהקשר זה כי "לנתבע פתרונים" (סעיף 8 לכתב התביעה). מאחר וההסכם נכתב על ידי התובע דומה שלתובעת הפתרונים. דא עקא שהתובעת העידה כי עובר לכתיבת ההסכם על ידה ביקש בעלה לראות את תעודת הזהות של הנתבע "והוא הביא לנו" (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 1-2). היא נשאלה אם ראתה את תעודת הזהות והשיבה "אולי בעלי ראה" (שם, שורות 3-4). לאחר מכן טענה שכאשר השיבה שבעלה קיבל מהנתבע את המסמך של תעודת הזהות התכוונה שהנתבע רשם את המספר על פתק ומסר אותו לידי התובע (שם, שורות 7-10). הסברים אלה תמוהים למדי, בפרט כאשר בתשובתה הראשונית טענה התובעת שבעלה העתיק את המספר מתעודת הזהות של הנתבע, טענה שלא יכולה להתיישב עם חוסר ההתאמה המוחלט בין מספר תעודת הזהות לבין הכתוב בהסכם, ושינתה טעמה לאחר מכן, ככל הנראה לאחר שהבינה ששגתה.

15.             אם לא די בכל התהיות הנוגעות לדרך עריכת ההסכם, צורתו, העובדה שאינו נושא תאריך, לא מבהיר מה שטח הנכסים, אינו מתייחס לתשלום הכולל (אם לא מדובר בסכום של 41,000$), למועד ביצוע התשלומים ולמועד מסירת הנכסים, ונערך לכאורה ללא כל בחינה מינמלית של הזכויות טרם עריכתו, הרי שגם עדויות התובעים הנוגעות להסכם ולתשלומים התגלו כסותרות זו את זו בפרטים כה רבים עד שלא ניתן אלא לקבוע שלא ניתן לרחוש להם אמון כלשהו. עיקרי הסתירות יפורטו להלן.

הסתירות בעדויות התובעים

16.             התובע, שניסה להתחמק לא פעם ממתן תשובות ישירות, סתר בנקודות רבות את רעיתו. הוא טען שכלל לא חתם על ההסכם (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 13-16) ואילו רעיתו טענה שהתובע חתם על ההסכם (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 22-23 ועמ' 23 לפרוטוקול, שורות 28-29). לאחר שעומתה התובעת עם אמירתו הסותרת של בעלה השיבה לפתע שהיא כתבה את שמו (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 1-2). כאמור, נראה שחתימה זו, אם אכן נחתמה על ידיה, הצטרפה גם לחתימת הנתבע שככל הנראה נחתמה על ידה.